מרכז נא לגעת - חוויות של ריגוש, רגשות וטעמים בעולמם של כבדי הראייה והשמיעה. חוויה שאסור להפסיד!!!



שום דבר אינו מובן מאליו, גם מה שנראה הכי טבעי בעולם, כמו לפקוח עיניים ולראות... או לשמוע... מתי עצרתם לאחרונה לברך על שפע המובן מאליו שזכיתם בו? אני זכיתי לקבל הזדמנות לחוויה משנת תודעה, חוויה רב חושית, שצמחה מתוך חוסר חושי. גיליתי את קצהו של עולם אחר, העולם שהוא המובן מאליו של חלק מהאנשים שסביבנו, שמתמודדים עם עיוורון וחיים בחושך מוחלט... אני מזמינה אתכם לקרוא אודות אותה חוויה מיוחדת וממליצה לכם בחום ללכת ולחוות אותה בעצמכם. ובמיוחד עכשיו, בחג הפסח, כשמכינים שם משהו מיוחד. לכו, קחו את המשפחות ולא תצטערו, כי אתם תחזרו משם עם משהו חזק לחיים וגם תתרגשו ותיהנו בדרך.
בחול המועד פסח יחגוג פסטיבל תיאטרונטו 25 שנים להיווסדו ואת פתיחתו הוחלט לקיים השנה לראשונה בתיאטרון "נא לגעת" ביפו

לקראת האירוע הגענו למרכז "נא לגעת" ביפו, חבורה גדולה של כותבות (וכותב), להכיר, לחוות ולסקר. ציפה לנו ערב שכולל ארוחה במסעדת ה"בלאק אאוט" ולאחר מכן הצגה בתיאטרון "נא לגעת".
מסעדת בלאק-אאוט היתה בשבילי חוויה עצמתית מאוד. זה התחיל בבחירת המנות עוד בחוץ, כשעדיין רואים. אז ניגשנו להפקיד תיקים בלוקרים ושטפנו ידים, הוכנסנו בקבוצות קטנות אל פרוזדור מעבר למסעדה ושם התחלנו להתרגל לחשכה, שכן כל מה שהאיר את החלל הייתה נורית לד זעירה וכחולה. המלצרית שלנו, מעיין, בחורה כבדת ראייה, הנחתה אותנו להניח ידיים על כתפי מי שלפנינו וכך, כמו רכבת איטית וזהירה, הלכנו בעקבותיה אל החשיכה המוחלטת, כזו שאין בה שום הבדל אם העיניים פקוחות או עצומות, חשכה סמיכה ללא שום זיק של אור להיאחז בו.
יש משהו מלחיץ בהליכה הזו, למרות שההיגיון הזכיר לי שאני לא הראשונה שהולכת שם. חששתי ליפול, חששתי להיתקל בשולחנות או בסועדים, שאת המיית קולם שמענו כמו בכל מסעדה רגילה. זה היה קצת כמו פסקול נטו, כי העיניים לא סיפרו למוח שום דבר, כלום!

לאחר הליכה קצרה מעיין הושיבה כל אחד ואחת מאיתנו לשולחן ומדהים כמה מהר חוש המישוש לקח פיקוד, בלספר למוח את פרטי הסביבה, את מגע הכיסא המרופד ומפת השולחן. מצאתי את הצלחת, המפית והסכו"ם, הכוס וקנקן המים הקרים, ממנו מזגתי בהצלחה והתרגשות קטנה של כמו יודעת סוד, עוד לפני שמעיין הסבירה. הייתה בי מין גאווה ילדותית כייפית כזו של להצליח לבד לעשות משהו בפעם הראשונה בחיי, זה היה מהנה ממש!

להפתעתי, החושך הגן עלי, נסח בי שקט וביטחון כזה (אולי במופרעת קשב ההפחתה של חוש אחד הורידה מתח?) ונמלאתי תחושת הרפתקה וציפייה לבאות.

על השולחן הונחה סלסלה ובה לחם חם שמעיין אמרה שכבר נמרח בטפנאד. למרות ההימנעות שלי מגלוטן בצעתי ממנו נתח בשרני ואכלתי אותו בהנאה כפולה ומכופלת של מי שלא בא גלוטן אל פיה זמן רב ועוד בחידוד חושים שכזה. הריח של הלחם, החום שאצור בו, רכות בשרו אל מול פריכות נהדרת של קרומו וחלקלקות הטפנאד, חגיגה!!!

והנה, בעודי מתענגת על הלחם, הונחה לפני צלחת המנה הראשונה - סלט הקפרזה שהזמנתי, אך לי אין מושג מה יש בצלחת... שלחתי יד ומיששתי מעט את המנה... בהתחלה ניסיתי לאכול אותה כרגיל עם מזלג, א זה לא ממש הצליח והמזלג הגיע אל פי ריק שוב ושוב, חיש קל השלכתי אותו הצידה והתחלתי לאכול את הסלט באצבעות, ושוב הרחבת התודעה: החוויה של הסלט התחילה מהתחושה, האצבעות סיפרו וזיהו את הירקות/עלים/מוצרלה , אבל כשהגיעו ללשון גיליתי שכנראה המסעדה הזו משתמשת בחומרי גלם נדירים באיכותם! הירקות היו עזי טעם, הפתעות העשבים השונים על הלשון היו מסעירות, היה שם משהו חרדלי מאוד שהתגנב פה ושם ועשה שמח... מוצרלת הבאפלו היתה חלבית כל כך, טרייה כל כך, מופלאה, כשאת כולם חיבר ויניגרט מאוזן ונהדר, אושר ממש!

ואז פתאום, בלי שהתכוננתי, הכל בצלחת נגמר... מיששתי בכל כיוון ולא מצאתי דבר! לא היו העיניים שידווחו מראש או יתריעו שהולך להיגמר... בעזרת פיסת לחם נוספת ניגבתי טוב טוב את שארית הרוטב... חשבתי לעצמי בחיוך, שבמסעדה הזו ודאי מקבלים צלחות מבריקות בחזרה, כי בחושך אף אחד לא מתבייש ללקק עד תום...

ציפיתי בהתרגשות של ילדה שעומדת לקבל מתנה למנה העיקרית ודי מהר היא הגיעה - סלמון עטוי קראסט עם שומשום וגראטן תפו"א ובטטה. המנה לא אכזבה, זו היתה מנה טעימה, מאוד! נתח נאה של סלמון עסיסי, עם קראסט גרגרי למגע, שהתפצפץ בפה, גראטן נימוח כל כך עשוי שכבות דקיקות של תפוחי אדמה ובטטה וערמת שערות בצל שהוקרמו יחדיו בשמנת וחמאה. הגראטן היה נפלא, רך כל כך, חלבי כל כך, טעים!! ושוב צלחת ריקה, בעצם כאן הסתיים מסע החושך למעשה.

הצטערתי ממש שכל כך מהר זה נגמר... רציתי עוד הרבה מחווית החושך, הרגשתי שרק התחלנו לגשש, עוד לא מכירים בכלל, אבל משתוקקים לעוד... ואז נזכרתי במי שלא יכול לעשות את הבחירה, כמוני, במי שחי תמיד באפילה התהומית הזאת ונאלץ למשש את הצלחת באצבעותיו, כדי לברר כמה ביסים נותרו לו מהאוכל המענג...

מעיין הובילה אותנו החוצה. נורת הלד התכלכלה, שהייתה כה חיוורת קודם, בהקה כעת וכמעט סינוורה בדרך החוצה את העיניים, שהתרגלו כבר לעלטה. האור שחיכה בחוץ סינוור ממש - שמיכת החושך המגן נותרה מאחור. בחוץ חיכו לנו המנות בכדי שנצלם אותן. האמת, עצמת חוויית המנות בחושך היתה שלמה מבחינתי ולא הזדקקתי לראות את המנות... זה הרגיש קצת כמו בליינד דייט כזה, שמדברים קודם הרבה בטלפון, שמים לב לדברים קטנים, לגוונים העדינים שבאדם ובקולו ודיבורו ואז כשנפגשים, יש פער (ולאו דוקא במובן שלילי), בין מה שצייר הדמיון למה שמתגלה במציאות. המנה עבורי הייתה יפה ומסעירה בחושך, שם בודדתי נגיעות טעם של עשבי תיבול, חשתי בעצמה את המרקמים והטמפרטורות, ויופי רב עלה מהתחושות הכה עשירות והשלמות שפגשתי.

זה כמו החוויה של האזנה למוסיקה בעיניים עצמות, מה שרק הוכיח לי כמה דומיננטי ושתלטן הוא חוש הראיה, כמה הוא מספר לנו ובעצם מטשטש לא מעט את עומק הרשמים של שאר החושים.





את הקינוחים אכלנו בבית הקפה "קפיש" באור מלא... אני בטוחה שהם היו מסעירים הרבה יותר לו נאכלו גם הם במסעדת החושך, אבל שוב מצאתי את עצמי מודה על כך שניתנה לי זכות הבחירה בין אור לחושך... מוסיקה החלה לזרום אל החלל ונאמר לנו שזה הסימן להכנס לתיאטרון "נא לגעת" ההצגה שם עומדת להתחיל.
 
“לא על הלחם לבדו”, היא הפקת התאטרון השנייה המורכבת מאנסמבל שחקנים חרשים-עיוורים. החזרות להצגה ארכו כשנתיים. במשך חודשים רבים נבדק תהליך אפיית הלחם והתאמתו לבמה כיחידת זמן משותפת לשחקנים ולקהל. תוך כדי העיסוק בלחם, שהוא הרבה מעבר לסך כל מרכיביו, הועלו רגעי אושר קטנים, זיכרונות, חוויות וחלומות של השחקנים ונמצאו דרכים חדשות לתקשורת כקבוצה וכאנסמבל תיאטרון. במהלך העבודה התנסו המתורגמנים לשפת סימנים בחוויית החושך והדממה היומיומית של עמיתיהם השחקנים, וזאת בכדי להכיר טוב יותר ובאופן פיזי את חייהם.

מדהים היה לראות צוות שחקנים שכולם עיוורים/חרשים או עיוורים-חרשים גם יחד, מחזיקים מופע שלם, עם הרבה תנועה, מוסיקה, מלל. תוך כדי לישת בצק ואפיית לחם, פתחו פתחי הצצה אל עולמם, הנאותיהם, שמחות וחלומות, תוך תיאום מושלם ותנועה בטוחה על הבמה. קשה להאמין שהשחקנים לא רואים ו/או לא שומעים! ניסיתי שוב ושוב להבין את מה שהם חווים באותו הרגע בו אני שומעת מוסיקה וצלילים, רואה אורות , תנועה, אנשים וחפצים, והם שם חיים בלי אור בלי תמונה, בלי צליל... המוח משתגע במחשבות והנסיון להבין, החוויה מיוחדת ורבת עצמה!

 
על ההצגה - לא על הלחם לבדו:
הכל אפשרי. בהופעות בתל אביב, לונדון, סיאול וניו יורק הקהל מריע בהתרגשות לאנסמבל הראשון בעולם המורכב מאחד עשר שחקנים חרשים-עיוורים, הלוקחים את הקהל למסע בעולמם הפנימי, במחוזות החושך, הדממה ו.. הלחם. סביב ציר הזמן של לישת הבצק, התפחתו ואפייתו על הבמה נוצר מפגש בין השחקנים לקהל. במהלכו, השחקנים מובילים את הצופים אל רגעים קסומים בין פנטזיה למציאות, בין המפואר למגוחך, ויחד משחזרים זיכרונות, מגשימים חלומות נשכחים ו"נוגעים" בניצוץ הבריאה הקיים בכל אחד מאיתנו, מחזירים את הצופה לדבר הבסיסי, אל הלחם, אל הגעגועים לבית. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם…"- אומרים, ומדגישים את חשיבות המפגש בינם לבין הקהל, ואת הצורך בקשר, שהוא קיומי לא פחות מהצורך בלחם- עבור כולנו.

מרכז נא לגעת ביפו הוא במה לתרבות ואמנות יוצרת, המקדמת דיאלוג שוויוני במטרה להוביל לשינוי חברתי מתוך אמונה ברוח האדם וביכולתו לגעת ולשנות. המרכז פועל בכל ימות השנה ומעביר ערכים של פתיחות, סובלנות וקבלת השונה ומספק לקהל הרחב חוויה מעצימה וייחודית.

המרכז משלב בתוכו תיאטרון, מסעדה ובית קפה המופעלים על ידי בעלי מוגבלויות - חירשים ועיוורים ובעלי תסמונת 'אשר' הסובלים מלקויות שמיעה וראייה גם יחד. המרכז מהווה מודל חדשני בכל הנוגע לשילוב והכלת בעלי מוגבלויות בחברה ועד כה ביקרו בו למעלה מ-700,000 מבקרים מרחבי העולם ומישראל מאז פתיחתו בסוף שנת 2007. בשנים האחרונות יצאו חברי התיאטרון למספר הופעות בלונדון, ניו יורק, סיאול ועוד וקצרו שבחים רבים.

פסטיבל תיאטורנטו ב"נא לגעת"
בחול המועד פסח יחגוג פסטיבל תיאטרונטו 25 שנים להיווסדו ואת פתיחתו הוחלט לקיים השנה לראשונה בתיאטרון "נא לגעת" ביפו. במסגרת הפסטיבל יוצגו הצגות יחיד מקומיות וכמו כן הצגות יחיד מאוסטרליה, אירלנד, רומניה, אנגליה ופולין. אולם, גולת הכותרת של האירוע השנה הינה פתיחתו בהצגת יחיד ראשונה מסוגה בעולם בשם "תגידי תפוז" בכיכובה של בת שבע רבנסרי, שחקנית חירשת-עיוורת מאנסמבל השחקנים של מרכז "נא לגעת".

על מסעדת ה-"Black Out "

מסעדת "Black Out " נמצאת בנמל יפו בתוך מבנה היסטורי מנדטורי אשר שופץ בעבור הצרכים האמנותיים, המיוחדים למרכז נא לגעת. מסעדת החושך היחידה בארץ ואחת מתוך 10 הקיימות בעולם כלו. בהגיעכם למסעדת " Black Out " תיפרדו מחוש הראייה ותרגישו מיד את יתר החושים שלכם מתחדדים ומתחזקים בעלטה מוחלטת. צוות המלצרים העיוורים יוביל אתכם פנימה, ויגיש לכם מבחר מנות שף מלאות השראה מתוך תפריט עשיר, הכולל גם מבחר עשיר של יינות. כשלא אוכלים עם העיניים הטעמים והריחות מקבלים עוצמות חדשות וחושים רדומים מתעוררים לחיים. כשלא רואים כלום רואים כל כך הרבה - הנכם מוזמנים לחוויה קולינרית מיוחדת במינה.



2 תגובות: